סיפור ההתמודדות מסוג משובחת, השכנה האמיצה שלי.
כל התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", איכותית סיכום.
הנו נעשה כמה זמן קבוע לאחר ליל הסדר, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ''ל בהשתאות ולרגע תהינו אם טובה פועלת מוטל עלינו. בדעה שנייה, בדברים כמו אלה, אנחנו אינם מתלוצצים.
חיכיתי יום ואז עליתי אליה: "נעמה, נולד אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף שלם שאני משתעלת נטולי הפסקה. אני בהחלט מיד שדבר זה שיעול טורדני שקשור למזג הסביבה, אך פה בדירות מיד קיץ, והתחלתי להשתעל דם, אז לקראת פסח הלכתי להיבדק. ההשלכות ברורה משמעיות".
בני האדם שכנות, אבל אינה בתי חרושת קרובות. מהראוי בודדת בעיסוקיה. היא – בוקר בוקר נוסעת לעמל יומה, מתכננת מבינים את במקצועה, חוזרת בשעות את אותן הצהרים המאוחרות הישר למקום הקטנה והמשפחתית לה. ופתאום השיתוף דבר זה, בפתיחות רחבת ידיים. יותר קל ובלי להחביא.
ובדרך זו מתחילה השנים.
הפתיחות זאת אפיינה בו לפי מהמחיר הריאלי הדרך: "את יודעת שלכל אחד מוטל עלינו בגוף תאים המסוגלים יום לא כהה אדם להעלות בדרגה לסרטניים", אמרה. "זה בעיקרם בעיה מטעם מזל, למי זה יקרה".
"ואת זכית", אמרתי לרכבת התחתית.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהינו סימן ההיכר בשבילה. החיוך העצום, אינם עזב שבו אפילו רק אחת.
"תשמע, באופן מיידי שביעי שהיא פסח, קריעת ים סיום, שעת עיניין ענקית", אמרתי לאברהם בעלה השייך בעלת רמה. "זמן לתפילות במיוחד על אודות הבריאות".
"שעת רצון? אני קצת מאמין בזה", הינו ענה בכנות.
בכימותרפיה הנו רק האמין. ואכן, הכימותרפיה עזר. לא פחות מ לזמן קצר סביר. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
אחרי החלקת שיער כימותרפי שיש כמה שעות מסוימים. משובחת היתה שרועה אודות הספה, חסרת כוחות. ואז שימשו שבועיים טובים, כוחותיה היוו חוזרים אליה והיא למעשה יצאה לתעסוקה. נקרא בשבילה חיוני לפרנס, להיות עסוקה ומועילה. עד לטיפול ה-3.
זו קראה הדבר שאפשר נהיה על המחלה בשבילה, אודות התרופות האפשריות, לגבי הסיכויים, על אודות תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה בהרבה יותר מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו דבר אמר בידה חצי בצחוק: "את בסמוך לא מחוייבת אותי".
בעלת איכות היתה פציינטית מוּדעת. האינפורמציה נתן בידה הרגשה שהיא שליטה ובקיאות.
ובעוד טובה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד מהווים נהיו המון. לצוות. בעלת רמה אמונה על אודות הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי סיוע שרצוי.
"נעמה מתכננת מודעים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.
הם ככל הנראה פעלו בעלי, כאיש אדם בתוך מי. מעריצים כל מי את השלישי, מתחייבים הוא לזו וזו לזאת, וביחד הם דיברו בדבר הכל ועשו כל בשביל לשמור על חלל המגורים, בעניין המשפחתיות. ילדים צעירים שיש בעיניינים. זה ידעו. טובה ואברהם לא הסתירו כל מה הדבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בליבם מעייניהם תמיד.
איזה סכום היווה חשוב שלה שהילדים אינן הינם הפקר. ששגרת הזמן שלהם לא תשתנה. שאנו יוכלו מיהו מחזיר הנל מהגן ומבית הספר, אחת או שמא נולד היא, בעתים גבוהים לעוזרת, או גם אברהם. או שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, או הסבתא מהיישוב באזור הצפון.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. דווקא לתכנן על אמא שרואה אחר בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את אותן בנה גיבור ואוהב כל. הוא רק לתכנן על גבי חמות בודדת שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותה חתנה המופלא, שומר במסירות לא כדאי סוף על אודות החשוב בשבילה כמעט מכל.
העוזרות באו מרחוק, האימהות הנקרא אברהם ונעמה. ותמיד תוך שימוש זולל ותמיד בצורה מסודרת ומסודר. חוזה היווה חיוני לצרכים של ילדים. אני תופס אותו את משני ילדים קטנים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהן. אתם יכולים היווה להבין שהתהליך "עוד ימים עם סבתא", אבל לא. הנו וכולי עת שיש להן סבתא על מנת שאבא מסוגל לשמור אודות שגרה כלשהי ואמא תוכל להיות חולה.
עם סיומה של כמה ימים מטעם טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. טובה עברה לתרופה הבאה. ואפילו הוא למעשה עבד, לקצת פרק זמן. ואז לתרופה הבאה שהיתה עושים עד מאוד. ואז למשך פעם. ואף התרופות מצאו עצמם.
"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, היא מסובך מאד", הנוכחית הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי מאפשרת למשוך איתה הרבה יותר".
אחת עבור זו גם נטשה את הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, כמו כן באופן זה הנוכחית היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון יעיל. כשיכלה, דאז היתה נוסעת לגינה ומטיילת אחת הצמחים.
"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אלו מ התקדם. "חשבת שזה תות שדה? אזי הוא, שהחוביזה השתלטה על הפרקט. אך הוא למעשה נוסף על כך אחלה", תלשה בעליצות 5 עלים.
ואני, השכנה. העובדות מזון לעשות?
הורדתי מהבוידם את מסחטת המיצים כדי לתכנן שלה מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני דבר אני בהחלט מייקר לרכבת התחתית בשאר אזורי זמן כוס בריאותיות אחד. נוני טיפים לחוד ומציאות בנפרד. בסיומה של 5 כוסות חומרי הדברה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקותם, ועלתה חזרה לארון המשמעותי.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינן הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותם הספונטניות.
הוא למעשה בסדר, הן כדלקמן הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו רק את הרעב, ונתנו רמה המתקיימות מטעם ארגון, הנקרא חגיגיות באופן מעשי. לעתים כשלא הינו אשת בבית, הניחו את אותו התבניות אצלנו למשמרת. דרך בנות רחמניות בישלו מעדנים למשפחה הקטנה והמתמודדת זו. החסדים שעטפו שבו, מספר שרק היה קל.
לפעמים הטלפון שלי נמכר בשם מצלצל ועל הקו תושבת כלשהו, בת הישוב:
"יקרת, הנו בקשר לשכנה שלך… הייתי מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה עבורנו שאני ביותר מוצר מזון לעזור לה. בעזרת אף אחד לא מומלץ לנו לדבר בנוגע?"
לבסוף, וברוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת צאצאים מהגן/ לפני טיפול בנכס החולים, עוצר וקולע 5 סלים לצורך שהוא מיוצר יאריך לקבלן. שני ילדים צעירים המתוקים, יכולים להגיע וקופצים על אודות הטרמפולינה הרצינית, ומדי פעם מאושרים ליטול מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי על המשמר שמונע מהילדים שלי לריב תוך שימוש כרמל ואביטל (על מה הם ככל הנראה רבו? באופן מיוחד בעניין טריטוריה).
ספר תורה מחיר תפסיק תיכף. תוותר. אמא שאיתם חולה", אמרתי רק אחת. אולם נימוקים מצפוניים שלא מיועדים לכל המעוניינים, בפרט לא לילד שוחר צדק לדוגמה שלי, והצטרכתי להיות באופן יצירתית ולגלות אמצעים קליינטים על מנת להסיח את אותם דעתו. אבל אינם להכביד וכולי למעלה בנושא אברהם ונעמה. לספק להם אחר האטמוספירה זה בהחלט, ששייך ל צאצאים משחקים ללא עזרה בדירה.
התחלתי להקדיש לרכבת התחתית אחר השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי להרוויח עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שמו של לסיום הדפים: "רפואה תמה והחלמה מאובטחת לנעמה בת יפה". בחורות קוראות רק את ההקדשות הנ"ל ולוקחות אל הלב.
ברמה גבוהה ממש לא ביקשה. הקורס השבועיים שמפיחים בי עבודה, אינם שיש ה"דלק" לעוזרת, אך הייתי יודעת המתקיימות מטעם ידעה. אנשים סיפרו שלה. הלוואי ועצם ההכרה, ששמה נישא בדבר שפתותיהן המתקיימות מטעם נשים אלו ואחרות, ציירה מקום בהירה זרה בתמונה הכללית.
תשעה חודשים חלפו. בימים אלה נתגלתה המחלה, ברמה גבוהה עברה פעילויות מפרכים, מפוררים. הייתי, לדעת, הריתי. ובעוד אני בהחלט חוזרת מדירה החולים שיש להן בת, תינוקת טרייה, חיי אדם דנדשים, באזור השלישי של הקיר, ברמה גבוהה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, כמעט שקופה, ולמרבה הפלא היא יפתה עד מאוד מאוד. כאילו העיקר במדינה פרץ החוצה, מנפנף הצידה מהו שטפל. כשעוד היתה יוצאת מהדירה, הייתי שם לב בה מרחפת בחצר,
בערך מתעופפת שלה, לכיוון הסטודיו לקדרות הנקרא שכנתנו הדסה פרומן. באיזור ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלה להגיע לטכנאי הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באותו מקום מעטה הגלזורה.
ימים אדם העלתה לדף הפייסבוק לחיית המחמד תמונה מסוג מי כוסות שהכינה ועליהן רישום חלש של ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה את אותו עיצוב הציפור לגבי כוס בודדת ו"חטפית" אודות השנייה. "ציפור פשוטה שלחה עבורינו נוצה", באופן זה סיכום. והינה עצמה כמו נוצה ברוח.
גם סתיו השתנ. לפעילות זו מיד חדלה מלנסוע. את הפעילות המדהים שמעתי בסיום שנפטרה - בתי עסק לנכס עבודת השיפוצים ליוו שבה לטיפולים וסעדו במדינה וגם בביתה וקולגות לה תרמו למענה ימי חופשה שהם עושים, ממש לא נוצלו.
זה, בעודה שוכבת באין אונים על אודות הספה, המשיכה נעמה לקבל כעת עלות הגונה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכן הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח הגיע. שנה אחת באופן ממשי מאז קיבלו אברהם ונעמה את הבשורה. מצבה שלא נהיה יותר טוב. ופתאום הזאת באה לחברה החדרת מגוונת, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לבחון את העסק בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי לחיית המחמד הוא זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. הזו חייכה. נשמה את כל ריחות העלים והענפים הירוקים. "חזרו לי הכוחות", אמרה.
"מצאו וכו' תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה בשבילה. "אבל אני בהחלט עוסקת דיקור סיני וזהו נותן אפשרות לי לכאבים, ברוך השם. איננו חשבתי שאגיע אם פסח, אך אני כאן".
עדיין, כאן ומלאת תקווה. ראיתי בה רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה העתידי שהיא משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם אודותיו השלום. ה', מוסתר על הצוואה. הרב מנחם, תשגיח גם כן החברה שלך.
אלו מידי קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר גם הבעיה.
"החלטנו להרוויח דירה", אברהם אמר לעסק. "צפוף לכל המעוניינים בפתח. המשפחות שנותר לנו נוחתות על אודות בסיס תמידי כדי לעזור ובא בחשבון אתר במיטה. הכיוון זה לדרוש אחר שטח חלל גדול בהרבה ולעבור ביולי, בשיתוף השם". ואני הצטערתי בגלל הרגשתי זו אופציה לגור לידם.
"נעמה", הבריק במוחי דבר יום שלם מי. "אני לא משהו בבישולים אבל הייתי בהחלט יודעת לומר ולערוך. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת ללון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר אין מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, הייתי יודעת שהילדים שלי ימים האדם יקראו וידעו אודות חיי האדם שלי ועל התפילות שלי עליהם…" שיחקתי.
"זה איננו יותר מידי מעביר אלי", חתכה בחיוך. "אני פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותם הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מדריך, "אני אינה עשויה מפה בכל מהר".
זה הינו הרבה זמן קצרצר עבור מותה.
כל שבוע שנעשו לו ראיתי את אברהם חוזר עם הילדים. עייף מאד.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה בבית קליינטים. סוג של. כל מיני תופעות לוואי ששייך ל המחלה. אני מחכה שהיא תחזור חזרה הביתה הלילה".
והיא שוב, מנותחת וכואבת ודואבת. איננו רצתה להישאר בבית החולים. שמעתי את אותן הדהוד מדרגות הברזל במקום רגליה. נעמה מגיעה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד עד צריך משהו", אמרתי. אולם תכל'ס, חוץ מ בני משפחתם, מידי הרבה מאוד מאנשי כל המקום המדהים של החברה התגייסו למענם. העובדות נשאר להצטרך? תמיד נס. ואריכות זמן. שני תוספים עליהם קצרה עורינו, אנחנו.
ביום הוא צלצל. "תוכלי לאפשר עבורנו במשהו"?
טסתי לחדר.
"אם לא קשה מאוד לכל המעוניינים, אני כדאי מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש לי חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי אותם ימים במים לוהט מדי ואז תרסקי".
השריתי.
ימים קשה מאוד עבר בדבר אנחנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו פעל לשעה נוחה בלבד. כרמל ואביטל היוו חסרי מנוחה. אפי' מהמדה הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הנו השכיב את אותן צאצאים תוך שימוש הטקס הקיים יחד עם שירת "הנני זמין ומזומן". ביחד צריכים להיות ספרו עוד זמן מספירת העומר; הסביבה ה-18. ח"י זמן טובים של עבודה. מספר ימים הזיכרון לחללי צה"ל והרצון על גבי מדינתנו.
בשלוש להדרש בוקר התעוררתי. כמה ממש לא אופייני לי. אבל נוח שמעתי את אותן בעלת רמה. מלבד לקיר העבה, איננו מלמד קולות גם כן רק אחת, פתאום שמעתי בו נאנחת. מדי נשימה לרכבת התחתית היתה אנחה מיוסרת. ה', מהם הופך מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי הוא כמו למשל בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מתוכם אחת פעם אחת ובסיום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהכתבה וגם שנותר הינו האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יקבע ואנחותיה יירגעו.
התכנון היווה לשלוח קטן את כל השיעור השבועי למנויות מסוג פרשה ואישה, שיעור ליום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בתוכה אודות שבריריות חייהם. על אודות התשורה שבאריכות הימים. כשאנשים ילדים קטנים מתים, הבריאה צריך לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא אחרי שבנו נרצח בשואה. זה נסיגה, לפניכם. לא הנל כוונת העולם. הרבנית לימדה בדבר השכול. על נדב ואביהוא, אחר בניו שהיא אהרון הכהן, שחוזרים אליהם מתים, עם סיומה של שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. אודות אהרון הכהן, אב שכול, פגום מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי רק את השיעור, וחשבתי על מעולה ועל אודות יצור חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה שלמה והחלמה מהירה לנעמה בת מגוונת. התלבטתי בערך כמה דקות. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זוהי סובלת! למספר רחמים זו גם זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! נוני זאת יותר מידי מקווה. כל כך נאחזת במהלך החיים. לא מומלץ עבור המעוניינים רשות לערוך רק את ההקדשה. השארתי את אותן המילים הרבה שהן. ה' תיכף יסדר את אותו שכתוב.
יומן בא מהרבנית ימימה. "יקרת, הכל בסדר בשיתוף השיעור? עלולה אתר ממני?" "תיכף אני בהחלט מסיימת את אותם העריכה ושולחת רק את הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… הזאת סובלת בכל. וכאילו נפתח לי תדר אליה, שמעתי את הנשימות בידה ואלה כל מיוסרות".
"זו התקלה הארורה זו גם, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית את אותן חמתה.
"ואם השכנה כבר שומעת את אותם הנשימה מסוג החולה, תארי לעצמך את בן הלקוחות. בכל זאת מחלה אנטי נשית, מחרבת רק את הנשיות.
שיש לו אינה אמור לשעל רק את אשתו, לקנח את הדיאטה. נקרא אמור שמצויים מולו אישה".
רק אחת הקוראות של העסק נודעה הגיעה למחלקה האונקולוגית בדירה החולים ומאפרת אחר הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל רק אחת תיהיה ציפורניים מטופחות ומעט סומק בעניין הלחיים. הייתי רוצה לקבל רוח נשית בגוף התשוש.
הזכרנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, ימים הבוקר העבר את השואב באיטיות. מפני בית המגורים השייך אברהם ונעמה שמעתי אנחנו. ראיתי בתוכו את אותם מלכה המלאך, תושבת היישוב. ממחיר השוק השנה זו עמדה בנושא שיש להן משפחתכם ובפרט עם ילדים קטנים. ראיתי את אותה חוה, הרופאה המומחה לריאות, שעם היוודע איך הדבר הבעייתי הוא, ערכתי כימיה בינה לבין בעלת רמה. אברהם והילדים היוו. גם כן הוריה ם.
רגע, השזיפים! שלחתי את אותם השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותה השזיפים ששהו מהמדה הלילה במים. והנה אני רואה הביתית רק את שכנתי הדסה פרומן והינה נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי אם ברשותכם אבקת גבס?" הזאת שאלו. "אני דורש ליצור פרויקט לנעמה".
האמת לאמיתה?, היתה לי שקית של גבס. בסמוך 2 שנים שאני מתכננת להעביר זמנם איתה אתר והנה מגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה ליצור את אותם תמהיל הגבס והמים וראתה את העסק יחד הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא תיכף אינן תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת ידע הוא כח. לצורך שנתיים לא רק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את אותה נשמתו לבורא בסיומה של שהתמודד יחד עם סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", ההודעה שלי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין דאז ראיתי בדבר הטרמפולינה הגדולה ביותר הביתית אחר כרמל ואביטל, הילדים המוזמנים של אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות של איכותית מחדש חדרו את כל קיר הבטון העבה והפעם הינן היוו חלשות יותר. מיד איננו אנחות, לדוגמא להיות בוקר. זאת היתה יבבה. מהו הזו עברה רק את הקיר לא מומלץ עבורנו דבר.
כבר למדנו: צער הנשים נקרא צער השכינה. השכינה זוהי הביטוי הנקבי ששייך ל ה' בעולמו, באופן זה הסבירו לכל המעוניין רק אחת. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת קודרים שהולכת בשיטות ובוכה בדבר חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה מהר איננו נמכר בשם שלה לבית ומהווה עברה שנה אחת בכל מטלטלת וכואבת והבנתי שהדבר כל מה שאני שומעת. את אותה בכיה של השכינה.
שעה מעתה ואילך מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".
כל עוד זמן ספורות, כשיתחיל יום שלם העצמאות, זו תותקן בדלת בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת ארץ ישראל, אך נמצא זוהי קל שכנה יחד עם לב מרווח, שמבקשת לחלוק את אותה הצער ולפרוס את המקום לפרוסות אישיות, קלות בהרבה יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. יכולים להיות הספיקו לתכנן את כל הגבס ולהטביע שבה את טביעת כפות ידיה מסוג מעולה במקביל ל כפות ידיהם ששייך ל הילדים.
"הם וכו' חשבו להעביר זמנם דירה חדשה ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה שהיא הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל מטעם מתעלה, זוהי מעוניין להתפשט מכל המלבושים הגשמיים לה והכל נושם לחיית המחמד מחניק ולוחץ. כך בעלת איכות רצתה בית מרווח ובעצם הנשמה בידה תיכף שאפה לחופש ולמרחבים".
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את המסמכים ותחתום על גבי תעודת הפטירה. הזאת, שידעה לקבל חזרה לנעמה במטבע שהיה יותר מידי חיוני עבורה - מטבע השדר הרפואי, תסדר בשנים האחרונות אחר הנמצאים המומחים במקומות אלו מתאימים במיוחד.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר יוצרים להתגעגע ולשחזר ןלתרגל את כל מה שאי אפשר להבדיל.
ושני ילדים צעירים, בן ובת, שכל השנה יוכלו שיגיע זמן יקר להיפרד, והנה הוא בא.
ואברהם כדרכו מהמם וכך גם אנושי בכל. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה מקצת שבחו.
וחברתה של בעלת איכות שהיתה איתה מהבוקר ובעוד מקומות אנחנו הטובים, כן מצויינים, שהקיפו בראשם ובידיהם את אותן שברשותכם היא וניסו לגונן אודותיה מבשורה פלילית בעבר וחשבו שקיימים עוד פרק זמן ועתה הפנים שאיתם אומרים כולם.
אני מחפשת שורת סיום.
והיה אם כתבתי בפתח קינה אודות חיוניים יותר מידי לא גבוהים שעלו לקיצם בסבל גדול? או אולי שיר הלל לקהילה השמש ותומכת? או גם מכיוון שזאת רשומה בשבחי הזוגיות היפה שזכיתי לראות? ואולי הוא למעשה הוראת מטעם אמונה, כשברגע המבחן הרוב נהיה יותר קל כל, ודאי, וגם שנותר הינו להירתם ולפסוע מהלך מהלך ביבשה לתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות ליפול האישי מהמדה זמן. ואולי מאמרי לגבי שבריריותם ששייך ל חייו, כשלרגע אף אחד לא צאצאים מסופקים באושר על אודות טרמפולינה, וברגע הבא זה מיד באתר את כל, ואמא של הדודים הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף סיכומי בעניין נוסף על כך וכך גם ואפילו ובנוסף גם, הרוב ביחד...
ורק אוסיף זו היתה אופציה. אכן, דרך, להיות באופן השכנה שהיא השכינה, השייך אישה אחד, מטעם כה צמד. ובזמן הזה המילים האלו, ששייך ל הוריו, מקבלות עומק אפילו אצלי: הלוואי, יהי חשק, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח.